עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
צריכה התחלה חדשה..
העבר חונק אותי.
חברים
איה זה סבבה
ארכיון

בעולם שלי

10/02/2015 23:21
LonelyGirl
אנשים אומרים לי שאני מוזרה.
פעם הם אמרו לי להפסיק לענוד את שרשרת הכדור המאיר שלי, זו שאמא קנתה לי ביום העצמאות שחל בה' באייר, יום חמישי, ה26 באפריל 2012. 
אבל אני לא מקשיבה להם. אני חושבת שהוא יפה.
בדרך כלל אני עונדת אותו כשאני לובשת את החולצה הלבנה עם המכנסיים הוורודים, אבל אם אני עונדת אותו כשאני לבושה במכנסיים ירוקים זה לא כל כך נורא. אמא אומרת שהוא מתאים להכל.
אני מדמיינת את עצמי בתוך בועה, כמעט חסינה, כמעט מוגנת.
פוסעת במסדרון המוכר עד כאב, והמבטים כבר לא נתקעים עליי כמו שנהגו פעם.
הבגדים די מרושלים, כמעט ולא השקעתי מחשבה בפריט פשוט אך דומיננטי. 
שיער מבולגן מכסה מעט את עיניי ותיקי מונח על גבי ברישול.
אני משפשפת מעט את עיניי, רק כדי לוודא שאני עדיין ערה. עוד לא נרדמתי, עוד לא.
רק עוד קצת, רק עוד כמה שעות. עוד מעט וזה נגמר.
אני יורדת במהירות במדרגות ובכל מדרגה אני מתפללת שלא אפול.
לא נפלתי.
אני נכנסת בשקט לכיתה, מפלסת את דרכי בין תלמידים שאיני מכירה. בטח מכיתה אחרת.
אני מגיעה למקומי, מניחה את התיק צמוד לכיסא ומשעינה את גבי על הקיר.
מוציאה את הפלאפון ומדלגת בין מסך למסך בלי שום מטרה, נותנת להם לחשוב שאני לא סתם עומדת ובוהה.. אני יותר מזה, אני עסוקה. כן, גם לי יש עיסוקים, כמו לעבור בחצי שנייה מהמצלמה למסך הבית. זה חשוב, אחרת הייתי נתקלת בפנים המרגיזות האלה כל יום.
לא נתקלתי.
המורה מדברת ואני לא שומעת מילה ממה שהיא אומרת, רק הדהודים ריקים של קולה המחריש. אני מרחפת לי אי שם בחרבי הדמיון העצום שלי, כמעט כמו אסטרונאוטית נותנת למחשבות לשלוט בגופי. אני מדמיינת את עצמי רצה בין ערימת העלים שבחוץ, מביטה בעץ העירום ומבטיחה לו שאין לו ממה להתבייש. 
הוא לא התבייש.
אני מתעוררת בבהלה כאשר אחד מן התלמידים זורק על ראשי כדור נייר. הרבה מתקהלים סביב השולחן ומדברים עם רוני כהן, הילד שיושב לידי. מבלי לשים לב הם מפילים לי את הציוד ואני מרימה כל ספר בנפרד ומחזירה אותו בדיוק למקום שהיה, בדיוק בקצה השולחן, לא פחות ולא יותר. חל איסור מוחלט שקצה עטיפת הניילון יעבור את קו השולחן, או שהספירלה תבלוט מדי. הספרים חייבים להיות מסודרים מהגדול לקטן ובראש המגדל ניצב הקלמר הכתום שלי. 
מתמטיקה.
אני בוחנת את הדף. 
המשוואות כתובות עקום ביחס לשאר השאלות, הכותרת כתובה בשני גופנים שונים והגודל של הגרף תופס חמישה ס"מ יותר מהשאלה. בלוגו של בית הספר יש ריבוע אחד עקום ונראה שלא היה מספיק דיו, כי חלק מהכתוב בכלל לא ברור, אפילו גובל על הצבע האפור. איך בכלל אפשר לקרוא שאלה כשחלק ממנה שחור וחלק ממנה אפור? ומה זה כל המספרים האלה, הם נמצאים בכל מקום.
אני בולעת רוק וקוראת את השאלה.
ושוב.
ושוב. ושוב. ושוב. 
מה קראתי עד עכשיו? אני לא מבינה. מה אכפת לי בכלל כמה שווה x, אני בכלל לא אוהבת איקסים. הם תמיד מורידים לי נקודות מהציון.
אני מציירת כלבלב ליד השם שלי ומקווה שהוא ימצא לו מלונה כי נורא קר בחוץ ונשבר לי החוד.
אני מניחה את ראשי על השולחן ושוקעת במחשבות לא מתמטיות, כי לא מעניין אותי מתי שני הנהגים יפגשו, אני בכלל לא מכירה אותם. ואם לאחד ייגמר הדלק? למה לא רושמים נתונים כאלה, חוסר אחריות. הוא היה יכול להתקשר אליו ולקבוע איתו בשתיים. ואז הם היו נפגשים בשתיים, בלי יותר מדי בעיות.
למה הכל תמיד מסובך כל כך צריך להיות.. ולמה סדר המילים מתבלבל לי במשפט?
הבטן צועקת שאאכיל אותה. גם לה מגיע לאכול.
אני מוציאה את קופסת האוכל הכתומה שלי ומגלה שהיא בכלל ירוקה. למה היא ירוקה? אני מכניסה אותה חזרה לתיק.
אני לא אוהבת קופסאות ירוקות.
הביתה.
התגעגעתי לבית שלי, אני אוהבת את הבית שלי. יותר מאת בית הספר.
אני לא אוהבת את בית הספר, הוא זר. מנוכר. 
אני מכניסה את שרשרת הכדור שלי אל תוך הקופסה הכתומה שאבא קנה לי לפני שלושה חודשים, שבועיים וארבעה ימים. 
אני פושטת את בגדיי ולובשת את הפיג'מה הכתומה שלי, כי היום יום שלישי.
צלצול טלפון נשמע. אמא צעקה לי מהסלון שזו חברה שלי על הקו.
עניתי לה, למרות שאין לי חברה.
"היי, ליאור.. אני לא יודעת אם את מכירה אותי.."
לפי הקול זיהיתי שזו טליה בר, היא למדה בכיתה הסמוכה לכיתתי עוד מתקופת היסודי, וכשהיא עלתה לחטיבה היא עברה 3 כיתות במחצית הראשונה. טליה אף פעם לא הסתכלה עליי, כי היא חושבת שאני מוזרה. טוב, אני חושבת שהיא מוזרה.. מה זה כל הצבעים האלה שהיא מורחת על הפנים. אמא אומרת שכשאגדל אוכל לצבוע את הפנים שלי גם. היא קראה לזה איפור, ואם במאה ה-19 המלכה ויקטוריה החליטה כי איפור לא מנומס, למה כולם משתמשים בו היום? 
"אני מכירה אותך" עניתי בחיוך, אבל אני די בטוחה שהיא לא יכלה לראות את החיוך שלי.
"יופי. המורה לאנגלית אמרה שאנחנו צריכים לעשות עבודה בשיתוף עם הכיתה שלכם, ובגלל שאתם רק שמונה ילדים, קיבלתי אותך ואת שי-לי. תודיעי לה שתבוא לכיתה שלנו בשעה החמישית מחר, אוקיי?"
"אנחנו מסיימים בשעה רביעית" צחקתי.
"אה, טוב.. אוקיי. אז פעם אחרת. תודיעי לי כשתוכלי." היא ניתקה ויכולתי לשמוע אותה מחייכת מעבר לקו.
נשכבתי על המיטה, חושבת על טליה. אולי סוף סוף תהיה לי חברה שאני אוכל לדבר איתה.
"מי זו הייתה?" אמא פתחה מעט את הדלת והציצה פנימה, אל תוך חדרי.
"טליה בר."
"נשמעת נחמדה" היא חייכה, "אולי סוף סוף תכניסי מישהו לעולם שלך."
"לעולם שלי?"
"מה לא הייתי עושה כדי לדעת מה עובר לך עכשיו בראש.." היא צחקה והתיישבה לידי.
"אה, זה פשוט. את רק צריכה לשאול." השענתי את ראשי על כתפה. היא ליטפה שיערי בעדינות.
"מה עובר לך בראש?" היא הביטה בעיניי במבט אוהב.
"מטוסים גדולים!" חייכתי ועצמתי את עיניי.
אמא נשקה למצחי וכיבתה את האור. פעם שמעתי אותה מדברת עם אבא לגבי העתיד שלי. הוא אמר שהוא מפחד לגבי העצמאות שלי, לגבי העולם שלי.
אבל אני לא מכירה את החיים שלי אחרת.
וככה טוב לי, ככה מרגיש לי נכון.
בעולם שלי.






שאריות של החייםהדס
שאריות של החיים
11/02/2015 14:07
וואוו.
הכתיבה שלך מהפנטת,
הייתי שמחה להיכנס קצת לעולם שלך..
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: