עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

ordinarymaya@walla.co.il
חברים
System MeThelseאיה זה סבבה
ארכיון
שירים שעושים נעים בלב

כמעט נשיכה - פרק א'

23/11/2014 22:44
LonelyGirl

פקחתי את עיניי.

התמונה היחידה שהצלחתי לראות נראתה מטושטשת גם היא.

או שזה החושך.

איפה אני?

זיכרוני נמחק, כאילו לא נחרט בראשי אף פעם. אני מנסה לזוז אך לא מצליחה להניע שום איבר בגופי, וגם 

הריאות מסרבות מעט, כמעט ולא נענות לפקודה 'לנשום'.

הרגשתי מוצפת, שקועה בתוך שלולית. ירד גשם? התבוננתי בנוזל האדום שהציף את גופי הרטוב. דם.

הייתה נקודה מסוימת בצווארי שלא הפסיקה לכאוב.

כאילו מישהו חורר אותה.

"אני מצטער.." שמעתי קול מאחורי, "אני כל כך מצטער, זה לא היה אמור לקרות!"

התבוננתי בדמות שחגה סביבי ללא הפסקה, אולי הייתי מצליחה לראות יותר אם היא הייתה מפסיקה לזוז.

"זה היה אמור להיות קצר- לנשוך, לשתות, למחוק! איך פישלתי? אני כזה כישלון!" הוא הצמיד את ראשו לחומה וחפן אגרוף קטן שהשאיר סדק די גדול לאחר שהתנגש עם החומה המפרידה בין הסמטה לעיר הגדולה. לא האמנתי למראה עיניי.

הוא הביט לעברי, וכשראה אותי נאנקת הוסיף, "את חייה!"

"בקושי" התבדחתי. זה לא היה הזמן המתאים לבדיחות.

"הייתי צריך להקשיב להוגו כשאמר לי לא לנשוך לבדי!" הוא לא הפסיק לזוז וראשי רק המשיך לכאוב.

לא הבנתי אל מי הוא מדבר. הנחתי שלעצמו.

"טוב, אין זמן" הוא היה נסער, "צריך לקחת אותך להוגו"

לא הספקתי להוציא מילה מפי, כי הדמות החזיקה אותי בידיה ונעלמה יחד איתי תוך שניות.

 

הרגשתי איך האוויר בריאותיי מתרוקן, כמעט ונגמר. שאיפה אחת לא סיפקה את גופי, לא נתנה לו מנוח. ראשי הסתחרר וכבר לא הייתי בטוחה אם אני זוכרת איך לנשום. דבר כל כך פשוט, כל כך טבעי ובכל זאת מסובך.

זרועות חסונות עטפו את גופי הצנום והובילו אותו, בלי שום אזהרה מוקדמת, אל חדר קטן ומצחין, סגור בין ארבעה קירות אפורים המצופים טפט מתקלף.

גופי הושלך באגרסיביות אל הרצפה הנוקשה וראשי ספג חבטה עצומה, אם לא הייתי מרגישה את הכאב עוד הייתי מטילה ספקות בהיותי חייה.

איפה אני בכלל?

הדמות לא הפסיקה להתהלך מצד אחד לשני, לא מפספסת אף רצפה אחת.  

"תפסיק לזוז! אתה לא מקל על הסחרחורת שלי" רטנתי.

"סליחה" הוא נעצר והביט בי בעיניים כחולות ועמוקות. הפעם יכולתי להבחין בו טוב יותר; היה זה גבר חסון בעל שיער שחרחר וזיפים קטנים שעטפו בעדינות את פניו היפות.

"אוליבר!" קול עמוק וגברי נשמע בחלל החדר, הותיר רצף של הדהודים מחרישים.

"הוגו! אני כל כך מצטער! לא התכוונתי.. בחיי!" הגבר בעל העיניים הכחולות, שמסתבר כי שמו אוליבר, כיסה את פניו בשתי ידיו, ולאחר מכן הניח לידו לטייל על שיערו, למשוך בתבוסה ולהילחם בדמעה קטנה שקרבה לזלוג.

"אתה חושב שהיא תשרוד את זה?" הוגו הביט בי בעיניים בוחנות. "היא בשלבי תהליך?"

"לא יודע" אוליבר חזר להתהלך ברחבי החדר, מגביר תאוצה בין צעד לצעד. תשובתו לא הרגיעה אותי. על איזה תהליך הוא מדבר? אפילו את הפרויקט הגדול והמיותר, לדעתי, שאני אמורה להגיש בסוף החודש, לא סיימתי.

איזה יום היום בכלל?

"שישי" הוגו מלמל, כאילו קרא מחשבותיי.

נכון. שישי. נזכרתי. תמונות מעורפלות עלו בראשי. בתמונה הראשונה, אני רוקדת לצד בחור לא מוכר בפאב קטן בצפון העיר. בתמונה השנייה, הוא מזמין לי משקה ואני שותה את כולו בלגימה אחת שמחממת מעט את גרוני. בתמונה השלישית, אני צועדת בדרכי הביתה שיכורה מעט עם חברתי הטובה האנה שלא הביאה מספיק כסף למונית. היא פונה לצד אחד ואני ממשיכה לפסוע באטיות אל עבר ביתי, עוברת בסמטה חשוכה מעט. ומה קרה אחר כך? אני לא יודעת. כאילו הכל פרח מזיכרוני, נמחק.

 

אני מתמתחת מעט ומשפשפת את עיניי, מנסה להתרגל לחשכה שהשתלטה על החדר. הגברים התלחששו ביניהם, למרות שהם עמדו במרחק לא קטן ממני, הצלחתי לשמוע את שיחתם. קצת מפוחדת התקדמתי לעברם והרגשתי איך גופי נוחת חזרה על הרצפה, כאילו רק לומד ללכת.

"היא מועדת" הוגו לחש לעברו, "לא מסוגלת להתמודד עם החושים המוגברים"

"חושים מוגברים?" אוליבר נראה מעט מופתע. "זה אומר שהיא בתהליך?"

"בהחלט" הוגו נראה נחוש.

"זה אומר שהיא תשרוד?" עיניו נצצו מעט ולא יכולתי להבין אם מצער או משמחה.

"אני לא יכול להבטיח דבר" עכשיו היה תורו של הוגו להסס, "תן לטבע לעשות את שלו"

 

סחרחורת חזקה חזרה להכות בי, לא מרפה. ראייתי הפכה מטושטשת בהדרגה, הצלחתי להבחין רק בכמה עצמים בודדים. ואז עיניי נעצמו. הרגשתי איך גופי קורס, ולא נאבקתי. רק הנחתי לו למות מחדש. 


סיפור חדש, כמו שהבטחתי.

עד לפעם הבאה, 

מאיה

שאריות של החייםMeshiLady luck
שאריות של החיים
23/11/2014 23:11
יאיייי איזה כיף!!!
את כותבת מדהים.
ואני מתה על ערפדים^^
מחכה להמשך=]
Meshi
26/11/2014 23:43
אהבתי ובד"כ אני לא מתה על סיפורי ערפדים.
LonelyGirl
27/11/2014 06:56
גם אני לא.
אני מעדיפה את הספרים שלמרות שהם פשוטים בעלילה, הם חזקים כל כך.
אם תקראי את הפרקים הבאים, תביני שברובו, הספר לא מדבר על ערפדים. הערפדיזם פה הוא רק תעלומה שמתווספת לחייה הרגילים מאוד.
זאת הסיבה, אגב, שקראתי לסיפור 'כמעט נשיכה'
01/12/2014 22:25
זה ממש טוב! :)
רק כשאת כותבת משפט (ציטוט כאילו) את צריכה להשתמש בסימני פיסוק.
לדוגמא:
"קוראים לי ליאן, אני בת ארבע - עשרה."
:)
LonelyGirl
01/12/2014 22:34
היי, תודה!
אני משתמשת, אני רק לא אוהבת לשים נקודה לפני המירכאות כי זה בעצם קוטע את הרצף.
01/12/2014 22:52
אין דבר כזה רצף.
זה כמו חוק. :)
LonelyGirl
01/12/2014 22:56
לא מרגיש לי נכון.
"באומנות כמו באומנות אין דבר כזה שאין דבר כזה"
01/12/2014 22:59
אל תתחילי XD
אני רק מייעצת.
סופי נחמשי
02/01/2015 11:19
סיפור ~מדהים~
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: