עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

ordinarymaya@walla.co.il
חברים
System MeThelseאיה זה סבבה
ארכיון
שירים שעושים נעים בלב

עומד למכירה

15/11/2014 22:47
LonelyGirl
לא חשבתי שאתהלך שוב בין אותם מסדרונות של אותו בית אבות, אך הנה אני, פוסעת בשתיקה, מדלגת על כמה רצפות מלוכלכות ונכנסת לחדרה של סבתי. חיוך נמרח על פניה.
סחבתי את כיסא הגלגלים הכבד, ומשקלה לא הקל עליי, אך לא אמרתי מילה- רק אגרתי כוחות מהשעות המוקדמות של הבוקר. לקחתי כיסא נוסף מהלובי והתיישבתי מולה.
היא חייכה. חייכתי גם אני, למרות שלא רציתי. המצב שהיא הייתה בו שבר אותי.
עיניה הירוקות שלחו לעברי מבט אוהב ויכולתי לקרוא רגשותיה גם מבלי שתאמר. לפעמים זה רק מקשה יותר.
ומה אם הייתי אדישה? מה אם כל העניין הזה בכלל לא הכאיב לי? מה אם שכחתי לרגע את כל השנים שגדלתי בין זרועותיה, התרוצצתי בין רגליה, התעטפתי בחום גופה? 

היא נשענה לאחור על כיסאה ופלטה אנחה קלה. "מה שלומך?" היא שאלה.
"בסדר" הנהנתי. שיקרתי. לא, אני לא בסדר, לא כשאת לא בסדר.
היא צחקה והבטיחה לי שיום אחד עוד נשחק כדורגל בגינה של הבית הישן, למרות שרגליה כמעט משותקות והבית הישן עומד למכירה.
"סבא מתעצבן עליי שאני שולחת אותו לנוח" היא מספרת, "הוא טוען שאני מגרשת אותו"
"הוא רוצה להיות איתך" לגמתי ממי הברז שהיו בכוס הפלסטיק השקופה.
"הוא כל היום איתי. בא בבוקר, גם בצהריים- בא לכמה דקות עד שאני הולכת לאכול, אומר שהוא רוצה לראות אותי. בערב משחק איתי קלפים.." היא נאנחה, "הוא אפילו עולה במדרגות במקום במעלית, טוען שהוא רוצה לשמור על הרגליים. הוא בן 79 בסוף החודש, זה כבר לא צעיר"
"ומה עם הבית?"
"אמרתי לו שלא ימכור, טוב לו שם. אבל הוא לא רוצה מנקה, ואת מכירה את סבא- אם אף אחד לא ינקה לו הוא לא ינקה בעצמו"
רציתי לשאול מה עם העציצים, הרי בכל פעם שבאתי לבקר את סבתא כשעוד הייתה בביתה, היא הייתה עושה לי סיור בגינה הפורחת, מראה לי סוגי פרחים חדשים שגידלה ושמחה מההתלהבות הניכרת שלי. אני מניחה שסבא לא מטפל בעציצים, והרי לפני מספר דקות אמא עברה פה עם עוגת גבינה ועציץ נוי מפלסטיק. זה לא תחליף.
"וזה קשה לי, כל כך קשה לי" הדמעות החלו לזלוג למרות מאבקה, "אף אחד לא מבין איך זה להיות כאן, רחוק מהבית שלי, מהילדים שלי, מהנכדים שלי. אני כבר לא יכולה לעזור לכם וזה כואב לי. סבא מגיע לפה כל הזמן, אוכל בחוץ או אצל בתיה והאוכל פה קשה כל כך, ראית מקודם את הבשר בקר- כמו סוליית נעליים"
חיבקתי אותה והנחתי לחולצתי לספוג כמה מדמעותיה.
"ואני כל כך רוצה ללכת מפה כבר, כל כך רוצה לעוף מפה" היא הוסיפה ומחתה את הדמעות במטרה להסתירן.

זאת הסיבה שלא אהבתי לבקר פה, לקבל מבטים דואגים מהקשישים שחיים פה, לחבק את סבתא ולראות איך היא מתפרקת לי בין הידיים תוך חמש דקות.
היא לא מנסה להכאיב, כואב לה מספיק, אך לפעמים אני מוצאת עצמי נאבקת בדמעות, לא רוצה לבכות למולה. 
החיוך שלפני חצי שעה התפשט על פניה נמחק, וגם שלי, בידיעה שאני ממשיכה לבקר פה רק כי אני כבר לא בטוחה שהיא תהיה פה גם מחר.
אני נושכת את שפתיי ונושמת עמוק, המחנק בגרוני קצת מעיק, אז אני לוגמת באטיות עוד לגימה ממי הברז וטעם הלוואי משתלט על לשוני.


שאריות של החייםMeshi
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: