עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
צריכה התחלה חדשה..
העבר חונק אותי.
חברים
איה זה סבבה
ארכיון
קצת אופטימיות וקיץ בפתח
21/05/2015 16:32
LonelyGirl
אף פעם לא הייתי מאלה שבורחים, הייתי מאלה שמתמודדים עם הכל עד שהכאב מציף אותם קצת יותר מדי והם מתחילים לטבוע בדמעות של עצמם.
לא ברור לי למה תמיד צפיתי מהצד או למה אף פעם לא הייתי במרכז העניינים, עד לא מזמן זה גם לא כל כך שינה לי, היה לי כל כך קל ונוח לאבד את עצמי בכתיבה ולהאשים אנשים על שלא רואים דברים שניסיתי בכל כוחי להסתיר, או שלא מבינים דברים שמעולם לא הסברתי. 
לפני כמה ימים הייתה לי שיחה שהחזירה אותי למציאות, הבהירה לי שאחרי הכל החיים נורא פשוטים ואני זו שמחליטה לסבך אותם בכל רגע נתון.
הגישה שלי השתנתה. אחרי יומיים של עיניים צורבות מדמעות, חרדות נטישה וכתיבה עד הבוקר הבנתי שאני מתעסקת קצת יותר מדי עם הנפש.. למה אני לא יכולה להניח לה לנפשה? (היי, משחק מילים). 
אני אנושית, תמיד כאב ותמיד יכאב לי, שום דבר לא הולך להשתנות. אני אמשיך להיפגע מהאנשים החשובים לי ואמשיך לכתוב עד שהתאריך יתחלף בתקווה שיביא איתו מעט אושר. 
אני אמשיך להאמין בקלישאות כי זה קלישאתי להגיד שקלישאות נכונות.
השיחה הכואבת הזו גרמה לי להבין שזה נורא פשוט, זה או לשבת ולבכות או לקום ולנסות מחדש.
הקשר שלי עם הבן אדם שבזמנו היה הכי חשוב לי נשחק קצת. אכפת לי פחות מה הוא חושב או מה הוא אומר, אולי כי בזמן האחרון הוא פשוט לא אומר (תודה אגב על השיחה הזו, בין הדמעות להאשמות גרמת לי לראות את הצד הקל והיפה של החיים). וככה טוב, ככה זה מרגיש לי נכון. 
כאן מסתיים החלק בחיים שלי שאני משתפת רגשות עם אנשים או נותנת להם להיכנס ללב שלי.
יש הפרדה בין האני הרגישה והכואבת והשמורה לעצמי בלבד לבין האני בחברת אנשים אחרים.
זה נורא פשוט, אני כבר לא דופקת חשבון. כבר לא לוקחת ללב כל מה שאומרים או חושבים עליי. אם אני לא מתאימה להם, הם יכולים לצאת מהמשוואה (תודה על שלא הזמנתם אותי אגב, היה לי נורא נחמד להעביר את החג ביני לבין עצמי).
זה החלק בחיים שלי שמאיה השטחית יוצאת מעט החוצה, המאיה שפחות מתעניינת בעומק. 
פחות פילוסופית, פחות מנסה לאבחן את הרגשות שלה, פחות מנסה למצוא מעבר למשמעות בנויה.
וככה טוב לי, בלי הרבה בעיות. 

אני מחכה לקיץ, מחכה כל כך. 
בע"ה אטוס לראות עולם עם המשפחה האהובה שלי.
יש לי חודש פחות יומיים לרדת קצת הרבה במשקל ולהיכנס לדמות שאני רוצה לחיות בה.
אני לא בחרתי את הגוף שלי, לא בחרתי את המגבלות שלי, אבל אני כן בוחרת איך להמשיך לחיות את החיים שלי איתו, ואני רוצה להפיק ממנו את המיטב. אכפת לי מה אנשים חושבים עליי במידה מינימלית, קצת יותר אכפת לי מה אני חושבת עליי ואיך אני רוצה לחיות את החיים שלי על הצד הטוב ביותר. 
אז בפעם הבאה שאני הולכת למועדון הנוער הסופר מגניב שנפתח בקיץ, אני הולכת אליו בלב שלם ובשתי מידות פחות (שנה שעברה הלכתי רק פעמיים כי הייתי סופר-חננה), ואני הולכת להכיר אנשים ולנצל כל דקה מהחופש הזה. 
כבר ערכתי לי רשימה בראש וברור לי שאני לא הולכת להיצמד אליה, אבל כדי שלא אשכח את עצמי בין כל הבלאגן שמצפה לי נאלצתי לערוך מעט סדר. 
בכל מקרה, האופק מלא בעוד כמה מבחנים שבהם אאלץ את הצד החננה שלי, אבל הצד השני נטול דאגות ולחצים, אני יודעת שמה שצריך לקרות יקרה ומאיה של היום בכלל לא נפגעת ממה שקרה בלג בעומר, היא נורא מפרגנת לאנשים שלא הזמינו אותה ובאמת איחלה להם שלא ישרפו במדורה של עצמם אמן כן יהי רצון מסרו דש לבר כוכבא. 

מי יודע, אולי שנה הבאה תהיה קצת יותר אופטימית מקודמתה. 
מאחלת לכם ולי את כל הטוב שבעולם.


עדכון: עליתי שתי מידות בג'ינס.
4 תגובות
העיקר שכולם כנים.
08/05/2015 22:04
LonelyGirl
בלי שנשים לב, החיים מתקדמים קדימה.
אתה עושה איזה צעד ולפעמים שוכח לשאול אם מובטחת חזרה לאחור, ובזמן שלאף אחד לא אכפת אתה מתכנס בתוך עצמך ונשאר שם לאיזה יום-יומיים, עם כוס תה קר ושמיכת פיקה, כי הגיע הקיץ ותורה של השמש לשוב לשרוף את הפצעים.
הם קוראים אותך כמו ספר פתוח וממהרים לרשום פרשנויות בצידי הדף. אתה מורח עוד שכבה של טיפס ומחכה שהכל יתייבש ויחזור לסדרו.

אנשים שהכרת פעם צצים שוב בין מחשבותיך, ובצירוף מקרים מוחלט מבטם נתפס בשלך בזמן שאתה מתהלך ברחוב שבועיים אחרי. ו"איזה קטע, בדיוק חשבתי עליך. אז מה קורה איתך בחיים?" 
"כבר נשוי פלוס שניים וזה לא משנה את העובדה שאני לא, אני חייב לגרום לך להיראות תקוע."
"אה נחמד, העיקר שאתה מאושר.. למרות שלא באמת אכפת לי מה אתה עושה בשלב זה בחייך, אני רק מנסה להיראות מנומס."
"כן.. מקסים. אז מה, איך אתה? כבר מרגיש נחות על ידי?"
"הכל חראגיל (כרגיל), אתה יודע. הייתי שמח לבזבז את זמני על יצור חסר טקט כמוך אבל אני חייב לזוז."
"מצער ביותר. לא נורא, נדבר בהזדמנות. הייתי מאחל לך יום טוב, אבל לא כל כך אכפת לי ממך."
"הדדי, תודה."
אחי, נשברה לך המסכה. אבל העיקר שכולם כנים.

2 תגובות
אמבטיה וכדורים
27/04/2015 21:35
LonelyGirl
עזוב אותי.
תן לי מנוחה.
אני לא רוצה להיות פה, לא עוד.
נמאס להעמיד פנים שהכל בסדר.
הכל מחורבן.
הכל דפוק.
אני דפוקה.
אני לא רוצה להיות פה.
רוצה שקט.. רק שקט.
אני, מים, אמבטיה וכדורים.
התאבדות.
משהו שחשבתי עליו קצת יותר ברצינות.
עלתה במוחי כבר אינספור פעמים.
תמיד מחיתי, הדחקתי.
אסור.
אבל עכשיו, כשהגעתי לקצת הבנות עם עצמי..
התחלתי לשקול את זה. בכובד ראש.
וזה כבד. כבד מאוד.
כל כך כבד עד שאני כבר לא יכולה להכיל בתוכי.
ואין מי שיודע. אין מי שקורא.
זה מעיק.. כל כך מעיק.
בימים האחרונים זה חדר לאט אל תוך ראשי, השתיל שם מחשבות.
הראש שלי מוצף בקולות שצועקים לי שאני לא מספיקה.
לאף אחד.
בעיקר לא לעצמי.
ולאט לאט אני מקשיבה להם, מקבלת.
הוא כל כך עמוס, הראש שלי.. כאילו הטבעתי אותו עמוק במים.
הנפש בשפל אך הראש בגאות.
ולאט לאט אני טובעת.
בתוך עצמי.
אני רק רוצה להשתיק אותן.. רק רוצה להשתיק.
לא להאמין, לא להקשיב.
"שמנה."
"מכוערת."
"אף אחד לא אוהב אותך."
"תתאבדי."
"תמותי כבר.. פשוט תמותי."
"די כבר, די, די, די, די!!!!!"
די.

הכל בסדר, גמור.

7 תגובות
אל תכעסו.
18/04/2015 23:21
LonelyGirl
אל תכעסו כשלא אשאיר מכתב.
תדעו שטוב שזה קרה ושלא תמיד צריך פרידה.
כדי שלא יהיה לכם במה להיאחז, במה להיזכר.
שלא אותיר לכם דבר בו תוכלו להתנחם ולספר שקרים על איזו נשמה הייתי פעם, בין צעקה להאשמה, בין קללה לדמעה.

אל תכעסו כשלא אומר מילה.
תדעו שלפעמים שקט עדיף על משפט שקרי.
כדי שלא אותיר לכם קולי להיאחז בו, שלא תנגנו אותו בראשכם 24/7 ותבכו על הילדה שלא הייתי.

אל תכעסו כשלא אתן סיבה.
תדעו שבגללכם אף פעם לא הייתי חזקה.
ובלילות, כשפרקתי את נפשי על הכרית, לא היה מי שיחבק חוץ מהמיטה. 

אל תכעסו כשלא אתן לכם אישור,
שזה לא גדל עם השנים, אלא תמיד היה שבור.
כי בלילות, כשהדמעות הרטיבו לחיי, לא היה מי שינגב חוץ מהאיפור.

אל תכעסו כשאעשה מה שאסור,
כשלא חשבתם מה איתי ומה הצד שלי בסיפור.
אולי עכשיו זה עוד פתוח, כשהעט נחרט על דף, אך כשתמצאו זה כבר יהיה סגור.

אל תכעסו כשאשקר שאני בסדר,
כבר היו לי קצת יותר מדי התפרקויות בחדר.
ואם לא הייתם שם אף פעם כדי לראות, אז איך תדעו שיש בי קצת יותר בלאגן מסדר?

אל תכעסו כשתגלו קצת מאוחר,
חלקנו לא רוצים להישאר פה גם מחר.
וכשאדם רוצה להיעלם הוא מסתתר, ואז קצת קשה לראות שהוא נשבר.

אל תכעסו כשאשלח מבט אטום,
אנשים תמיד אמרו שלא ייצא ממני כלום.
ולא מגיע לי קצת יחס, או אפילו זכות דיבור, כי הדעה שלי שונה- היא בנויה מעט עקום.

סליחה.

4 תגובות
סרטוןKodaline - High Hopes
"קוראים לי מאיה."
15/04/2015 20:38
LonelyGirl
פחד.
עיני כולם סוקרים את גופך, מבטם ננעץ בשלך.
את מתקשה לנשום, מרגישה איך המילים מטפסות בגרונך עד שמתחילות לחנוק.
בחצי חיוך ובגוף רועד את מגמגמת את שמך אל המיקרופון ומנסה לשמור את ידך יציבה.
כמה לחישות ממלאות את חלל החדר ואת סופרת את פעימות לבך. אחת. שתיים. שלוש.
קולה של אמא מהדהד בראשך, "תדמייני את כולם עירומים."
ארבע. חמש. שש.
את מגניבה חיוך קטן ומתאפקת לא לצחוק, על אף שהמראה בדמיונך גורם לך לבחילה. 
הילד שעומד מאחורייך לוחש לאוזנך כמה מילים ואת משערת שהוא משנן את השיר.
כמה נוח.
שבע. שמונה. תשע.
הקהל מתחיל לאבד את הסבלנות, חלק מהאנשים חוזרים לדובב את מחשבותיהם.
החלק השני מביט בך במבט מרחם. או מיואש. או שניהם יחד.
נשימה עמוקה, ראש למעלה. 
עשר.
"קוראים לי מאיה."


2 תגובות
"את לא צריכה אותו"
12/04/2015 00:08
LonelyGirl
אני לא יודעת איפה את עכשיו. 
אני יכולה לנחש שאת מתכרבלת בין זרועותיו החסונות, מניחה להן לעטוף את גופך השביר. 
הוא בטח לוחש לך שהוא אוהב אותך ואת מאמינה לו, והכל כל כך בסדר עד שזה כבר לא. 
את נשכבת והוא מעלייך, מחייך את אותו החיוך שכבש אותך בפעם הראשונה שנפגשתם. 
הוא אומר שבשבילו את הכי יפה בעולם ואת רק חושבת על פרוסת העוגה שאכלת בשחיתות לפני שעתיים. 
את תוהה מה יעלה בגורל אהבתכם אם כבר לא תהיי כזו קטנה, האם הנפש תספיק כשהגוף ישבות. 
הוא נותן לך תחושה של שלמה, גם אם בפנים את כל כך ריקה. 
זה לא כזה משנה, כי ברגע האמת, כשזו רק את מול המראה, הגוף מכוון אקדח והנפש מרימה ידיים. 
הוא אוהב ואת קצת פחות, כי איך אפשר לאהוב את גופך כשהוא גורם לך לסלידה? הנה ההיא מחייכת, חושפת שיניים לבנות מושלמות. השנייה מביטה בך בעיניים כחולות שגורמות לך לצלול בתוכן עד שהקנאה גורמת לך לטבוע. השלישית מדגמנת בבגד ים מחמיא ואת לובשת מעלייך עוד ג'קט מסתיר. 
אמרו לך לא להאמין לדברי אחרים, ואולי הם טעו כי כשהוא צועק לך "את מושלמת" את אוטמת אוזניים. 
את מנסה למצוא מקום לאהוב את עצמך בתוך הבלגאן שנמצא אצלך בראש, בין הקולות שצועקים להתאבד לצרחות שאומרות לך להפסיק עכשיו לחשוב.
הנה הוא מתקרב, לאט לאט. אל תיבהלי, אין ממה לפחד. הוא מושיט את ידו לעברך ובעדינות גמורה מורח לך את האיפור. "את לא צריכה אותו" הוא צוחק. 
ואת מאמינה לו.

4 תגובות
קצת זמן לעצמי
27/03/2015 13:40
LonelyGirl
קצת זמן לעצמי.
אני לא רוצה בו.
יש לי אינסוף זמן וכלום לעשות בו.
קצת הרבה עבודות, קצת הרבה לימודים.
קצת הרבה תכניות שהתבטלו.

קצת זמן לעצמי.
אני לא מתפשרת.
ניקיון של הגוף מחמץ של הנפש.
מחפשת עם נר רגשות שהדחקתי.
מתפללת שלא אשרף. 

קצת זמן לעצמי.
עוד הרבה זמן לבד.
משאירה את עצמי מחוץ למשחק.
בונה לי מחסום שיסגור את הפה.
אסור לדובב מחשבות.

קצת זמן לעצמי.
אסור לי לנוח.
דמעות מלוחות וכאב לקינוח.
בטן ריקה כי חלים איסורים.
משקל אחד והמון מספרים.

קצת זמן לעצמי.
לשבת רגל על רגל.
עם כוס קפה ביד ועיתון מול העיניים.
עם חצי עבודה ומשוואות לא פתורות.
להטביע ראשי במים ולספור בועות.

נקלעתי בקורי העכביש של עצמי.
0 תגובות
עמוס בריקנות
15/03/2015 00:04
LonelyGirl
עזוב אותי, אני לא רוצה.
לא, לא. כבר אמרתי לך לפני, אני לא מעוניינת. למה אתה ממשיך? אמרתי לך שזה לא הזמן. תנסה אתמול.
אני לא מתחמקת, בבקשה תלך. אני לא רוצה לבדוק אם הדלת סגורה, זה לא מעניין אותי.
לא יקרה שום דבר רע, תפסיק! לא יקרה שום דבר רע.. בסדר. אני אבדוק.
היא סגורה, מרוצה? מה זאת אומרת אם אני בטוחה? אני בדקתי הרגע! לך תבדוק בעצמך.
תהיה בשקט, רק לרגע.. בבקשה. תן לי ללמוד בשקט, תפסיק להפריע.
אנשים אמרו שאם אלמד, הרבה דלתות יהיו פתוחות בפניי.
תן לי ללמוד בשקט, ואז אולי תוכל לומר לי לסגור אותן.

לא, אני לא יודעת מה היא אמרה.
אני רואה רק צבע וקול. לא שומעת, אי אפשר לשמוע. הקול שלה מהדהד לי בראש אבל אין לי מושג מה היא אומרת. אני לא שומעת מילים, איך אפשר לשמוע מילים? אפשר לראות אותן, אפשר להרגיש אותן, אי אפשר לשמוע אותן. אני שומעת מה שאני רוצה. 
לא, היא לא אמרה את זה. הראש שלה עסוק מדי מכדי לדבר על נושאים כאלה ריקים.
אני פשוט מרגישה.
המוח שלי עמוס בריקנות, עזוב אותי. אין לי פנאי.
לא אכפת לי שפס אחד בחולצתה עקום מדי. זה לא מונע ממני להקשיב למילותיה.
ברור שאני יודעת מה היא אמרה, היא אמרה שתפסיק להתעסק לי במחשבות, צא מפה!

לא שטפתי ידיים, בסך הכל נגעתי במחברת.
גם הפה שלך מלא בחיידקים, זה לא מונע ממך להפסיק לזבל לי את השכל.
בסדר, אשטוף. ברור שיש לי סבון, יש לי גם תא מלא בג'ל חיטוי לידיים, למרות שאני לא מאמינה שזה באמת מחטא. הידיים שלי נראות בדיוק אותו הדבר, רק מריחות טיפה יותר.. מנטה.
בסדר, הצלצול יחכה. חשוב יותר לשטוף ידיים. אז עברו שלוש דקות, תגיד את זה לד"ר ביילי והיא תתלה אותך. ראית איזה סיפור עשו לה עם הכפפות, וזה גם אחרי שהיא שטפה ידיים.
חבל שאתה לא רואה האנטומיה של גריי, אולי היית מבין יותר כמה זה חשוב.

אני לא אגיד את זה.
למה? כובע. אני לא אגיד כל דבר שאתה רוצה.
כבר היינו בקרב הזה, אתה יודע שאנצח. נכון, אתה ניצחת בקודמים, אבל הפעם אנצח.
לא יקרה שום דבר רע, חייזרים לא ישתלטו על העולם ו-ולדמורט לא יעבור ניתוח פלסטי.
הוא רץ לקיר הלא נכון.
לא הבנת? כאילו, בתחנת הרכבת.. האף שלו.. בום. זה פחות מצחיק כשמסבירים.
בסדר, בסדר, אני אגיד את זה! אבל תבטיח לי שלא תעלה את התמונה שלו שוב מול עיניי.
לך לישון, אני עייפה. אתה לא חייב ללוות אותי 24/7.
אתה לא שומר עליי, אתה מעיק. 
אתה גורם לי לדאוג.
אומר זאת ברגע שתלך, אני גם אסדר את הכיסא בדיוק ב90 מעלות מהשולחן ואת השמיכה על המיטה שלא יהיה אפילו קמט אחד. אני אומר את המילה שלנו ואבלע רוק אחרי כדי שלא יקרה שום דבר רע. אסדר את הספרים בסדר עולה לפי גודלם ואורכם ואספור שלוש שניות לפני שאני מכבה את האור בחדר.
כבר אמרתי לך קודם, אני ילדה ממושמעת. 
בסדר, נכנעת. גם בקרב הזה ניצחת.
הראש שלי עמוס בריקנות.




0 תגובות
סרטוןSia - "Some People Have Real Problems" F...
גמור.
10/03/2015 21:18
LonelyGirl
איפוק.
לשמור בבטן אף פעם לא היווה סיפוק.
הכל מחוק.
שורות כתובות הפכו למשהו מיותר.
כמה דמעות ודם, זה כל מה שנותר.
כלום לא נשאר.
מנורה אחת מאירה את הרחוב.
הגעגוע מר, גורם לי רק לכאוב.
והכל טוב.
חיוך שקרי, צחוק מאולץ אך אמיתי.
וזה שטותי, כי אחרי הכל צחקתי גם אני.
בשביל עצמי.
ועוד אחד לאחרים.
זה מזויף עד שהופך שורף בפנים.
הם לא רואים.
הם לא עיוורים, פשוט בוחרים להתעלם.
לעטות מסכה ואז לתעד ולצלם.
להעמיד פנים שהכל שלם.
אך הוא שבור.
עלילה קשה, מייחל לסוף של הסיפור.
הבטיח שיישאר אבל כלום עוד לא סגור.
רוצה לעשות מה שאסור.
גמור. 

0 תגובות
אין לי פנאי
04/03/2015 23:08
LonelyGirl
אין הרבה לאן לברוח, אני נשארת במקום.
גם כשנדמה שהשער נפתח, הוא רק מחכה להיסגר עליי.
נחמד לי הביחד והחופש מספק רק בדידות. אני חייבת להעסיק את עצמי, לא מניחה לעצמי לנוח.
אסור לי לחשוב. אסור להתחרט.

טיק טק, אין זמן. חייב להספיק למיין את כל המחשבות שלי לרעות ורעות פחות.
מוטב שאזרוק את הרעות, אניח אותן באיזו פינה מוסתרת, אדחיק אותן מראשי. והרעות פחות? אשלח אותן לשיקום. אולי עוד לא מאוחר מדי.
אף פעם לא מאוחר מדי עד ש.. מאוחר מדי.

טוק טוק. מישהו בדלת.
סליחה, אין לי פנאי. תמתין כמה דקות ואז אשלח לך מכתב פיטורין. 
אני לא מעסיקה אנשים עסוקים.

זה בסדר, מצב כלכלי בתחתית. הבנתי. עוד משהו? הורים גרושים, אוקיי. רוצה אולי עוגייה? לא? חבל, הן יצאו עכשיו מהתנור. בסדר, ארשום. משכורת? חמש שמחות לחודש. רוצה יותר? מצטערת, נגמרו לנו החיוכים. כן, כן, אני יודעת כמה כאב סופגים היום, הכל כל כך קודר ומנוכר. בסדר, טוב. אתקשר אליך, תקרא בבקשה להבא בתור.

הלו? לא, אני לא מעוניינת בחבילת צחוקים. כמה? לא, תודה. לא מעניין אותי שזה בא עם שלוש בדיחות, היום אפשר לצחוק על הכל וזה רק הופך עצוב יותר. יום טוב גם לך, אדוני.

סליחה, אין לי פנאי. תמתין כמה דקות ואז תלך כשתבין שלא אתפנה אליך בקרוב.
תודה, אאמץ את זה. לא, זה בסדר, אין הרבה על מה לדבר. להבא תלמד לדפוק לפני שאתה נכנס.
מה זה במחשב? לא, סתם תעסוקה. אני לא רוצה זמן למחשבות, אתה יודע.
אני הרי לא רוצה להגיע למצב בו אני מדמיינת שיחות עם אנשים.
לילה טוב אדוני, ד"ש בבית.


0 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 הבא »