עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

ordinarymaya@walla.co.il
חברים
System MeThelseאיה זה סבבה
ארכיון
שירים שעושים נעים בלב
לא מתנצלת
19/09/2018 21:13
LonelyGirl
לא תכננתי לצום.
שעתיים לפני תחילת הצום קיבלתי מחזור, וחשבתי שהכיפור הזה פשוט יהיה סיוט.
בחודש שעבר התפתלתי על הרצפה במשך שעות מרוב כאבים, ועל אף שלקחתי שני כדורים הם לא שיככו את הכאב.
אבל הפעם הוא כמעט ולא הורגש.
הבטן שלי נשארה רגועה במשך 25 שעות, ולמעט צמא קל לא הרגשתי את הצום.
כנראה הייתי ילדה טובה במיוחד השנה.
בשנה שעברה לא צמתי, זו הייתה אחת מתקופות רבות וארוכות של חוסר אמונה והתערערות כללית בכל מה שקשור לדת. 
גם עכשיו אני לא מאוד מאמינה. לא במה שדתיים מאמינים, בכל אופן. היה לי מאוד קשה עם המחשבה שאני לא מספיקה לאף אחד ככה, כמו שאני. שאני צריכה להתעלות על היצרים הטבעיים שלי, לחיות את חיי הבנליים עם אדם שאני לא נמשכת אליו, שמרגיש כמו ניצב בחיים שלי.
עכשיו אני לא מתנצלת על זה. 
אני לא רוצה להתפשר על עצמי, ולמה שאצטרך?
ממה זה נובע בכלל? מאורח החיים הלסבי שלי, שביולוגית לא יכול להביא ילדים?
פרו ורבו, זה מה שמציק לך?
אחד הדברים שאני הכי רוצה זה ילדים, לגדל אותם בדרך שלי, לאהבת חינם.
אז סגרנו את הפינה הזו, אם כך.

את ערב הכיפורים העברתי עם קבוצת אנשים שגדולה ממני בשנתיים, שאת רובם אני בכלל לא מכירה. החבר הכי טוב שלי הזמין אותי לשם, כבדרך אגב. בהתחלה חשבתי שזה נובע מנימוס, אבל הדחקתי את המחשבה הזו. למה להתעסק בזה? אם הוא הזמין, אז מה זה משנה? 
הם היו נחמדים אליי, אם כי בהתחלה לא התערבבתי נורא בשיחה. הם דיברו לרוב על צבא או אוניברסיטה, כל מיני דברים שמלהיבים את חייהם או שגרות מדכאות שהם חייבים לעבור. 
אחר כך זה הצטמצם מעט, אנשים עזבו בהדרגה. 
התיישבנו על דשא סינטטי בפינת מגרש של בית הספר שלמדתי בו ביסודי. אחת מהבנות עישנה סיגריה, ועל אף שניסתה לא להתבלט במיוחד, היא משכה את תשומת לבם של כמה אנשים שמיהרו להטיף לה מוסר.
זה לא הפריע לי כמו בעבר, לצערי אני רגילה להיות בחברת מעשנים. 
אך כשהקופסה התחילה להתרוקן כבר חשתי באי נוחות.
חבר שלי נשכב על הדשא, השעה הייתה אחת וחצי והעייפות כבר התחילה להכביד על העפעפיים.
הוא פרש את ידיו לצדדים, וכשנשכבתי לצידו, הנחתי את ראשי קרוב לחזהו. 
אנחנו לא רגילים למגע הזה. "זה מרגיש קצת מוזר, אבל לא אכפת לי" הוא אמר. 
שכבנו ככה במשך כמה דקות ואז הרמתי את ראשי, והנחתי אותו על הדשא, עדיין צמודה לגופו אך משתדלת שלא לגרום לו ליותר מדי אי נוחות.
הרגשתי רעבה למגע שלו, לחום גופו. היה קריר ושכבנו שם בחולצות קצרות ומכנסיים שלא מכסים את הברכיים.
הדשא היה רך מהצפוי, על אף שהיה מלאכותי. לרגע הרגשתי במיטה בחדרי.
זה היה אז כשהבנתי כמה קשה לי הלבד הזה, כמה אני צמאה לאהבה. אני רוצה חיבוקים והתכרבלות בשמיכה, ודברים שוליים שגורמים לי להרגיש פחות בודדה.
בדרך חזרה הביתה, בסביבות שלוש לפנות בוקר, נתקלתי במישהי מהשכבה. "אתם ביחד?" היא שאלה, היה נראה שהשאלה הזו הטרידה אותה במשך הרבה זמן, כי היא רואה אותנו הרבה ביחד ולרוב שותקת.
אני נתקלת בשאלה הזו הרבה, והתגובה האינסטינקטיבית שלי היא "לא" עם גיחוך קל, שלאחרים נראה קצת לא מובן.
ואני באמת מתקשה להגדיר את היחסים בינינו. אנחנו לא החברים הכי טובים, כי יש לו חברי ילדות שטובים ממני בהרבה. הוא אמר לי פעם שאני הידידה (הנקבה) הכי קרובה אליו. אני מקווה שהוא עדיין מרגיש ככה, כי הוא ללא ספק החבר הכי טוב שלי. לעתים אפילו החבר היחיד. 
הוא הומו, הכרנו באיגי. בגלל זה השאלה הזו נשמעת לי כל כך מגוחכת. 
אנחנו קרובים ברמה מפחידה, אבל לא ברמה הפיזית. אנחנו שנינו מאוד חרדים לפרטיות שלנו, נרתעים ממגע. זה משהו שאני מנסה לעבוד עליו, ובזמן האחרון אפילו מאוד רוצה. אני אוהבת מגע, אבל רק עם אנשים שמאוד מאוד קרובים אליי מבחינה מנטלית. 
מגע רנדומלי גורם לי להתקפל.
ובכל זאת אני לא רוצה לישון לבד.

הדעות שלי חלוקות לגבי כיפור.
אני לא רואה בצום משהו מהותי, כי אני רק מחפשת להעביר אותו בקלות.
לקרוא, לישון, להישאר עסוקה כדי לא ליפול למחשבות עמוקות או לשקוע בדיכאון.
אם המטרה של הצום ושל ההתנתקות הזו מהטכנולוגיה, היא לענות את הנפש ולכפר על החטאים, אז היא קצת מתפספסת כשאני שורפת את השעות בשינה או מחפשת דרכים להעביר את הזמן בקלות.
וגם הסליחה מאבדת את המשמעות שלה כשהיא נאמרת ללא כוונה. כאילו אנשים על מצב אוטומטי, מבקשים סליחה כי זה מה שצריך, לפעמים אפילו בלי לדעת על מה. 
אני דוגלת בבקשת סליחה כחלק מהשגרה. אני בן אדם שמתנצל המון, לפעמים על דברים שבכלל לא בשליטתי. אני לא אוהבת את התכונה הזו בי, כי אני לרוב מרגישה מטופשת, כנועה. אבל אני חושבת שזה הכרחי.
יש משהו יפה ביום הזה, בהתנתקות הזו. אנשים סלחניים יותר ויש להם הזדמנות לבקש סליחה, דבר שלחלק מהאנשים בכלל לא פשוט, אבל מקבל לגיטימציה ביום שכזה. לעצור לרגע ולחשוב מה אפשר לשנות, מה אפשר לתקן.
ובכל זאת המטרה קצת מתפספסת לטעמי.
אני מרגישה שאני צריכה לבקש סליחה מהמשפחה שלי.
סליחה שאני לא הבת שהם רוצים שאהיה.
אבל אני לא רוצה להתנצל על מי שאני.
אני כן מצטערת שאני מסתירה דברים, שאני לא מרבה לשתף.
שאני משאירה אותם תלויים באוויר יותר מדי פעמים. 
אבל זה לא משהו שאני מרגישה צורך לשנות כרגע.
כי קשה לי עם הפתיחות המיוחלת הזו.
אולי זה עוד אחד ממשברי גיל ההתבגרות שאני טמונה בהם.
בשלב מסוים זה יעבור.

אני מרגישה טוב לאחרונה. היום הזה אמנם הצליח לערער אותי מעט, אבל באופן כללי אני מרגישה טוב. אני מקווה שהתקופה הזו תימשך קצת יותר, כי דברים לא נוטים להישאר אצלי בסדר להרבה זמן. 
אני לומדת מחר, צריכה לקום מוקדם. לא יודעת איך אעשה זאת, כי יהיה לי קשה מאוד להירדם אחרי שישנתי כל כך הרבה היום. אבל מאמץ אחרון ודי. אני לא לומדת בשישי ובראשון כבר חופשת סוכות, אז אצטרך לשרוד רק את מחר ואז אוכל להתפנות לדברים אחרים.

1 תגובות
ציפיות זה לכריות
01/09/2018 01:35
LonelyGirl
מחר הכל ישוב לסורו.
אקום בשעת בוקר מוקדמת, יש שיגידו מוקדמת מדי.
אלבש בגדים, אפשוט אותם ואלבש אחרים.
אחשוב על הזמן שבזבזתי, על הדברים שלא הספקתי לעשות.
ארגיש תחושת החמצה קלה, ואז אחליף אותה באחת נלהבת.
אחכה עשר דקות לאוטובוס ואעמוד במשך עשרים דקות של נסיעה כי כולם כבר תפסו את המקומות.
אריץ מחשבות על האנשים החדשים שאכיר במסגרות השונות, אולי אפילו אמצא בת זוג.
לא, אני מסלקת את המחשבה הזו מיד.
ברור לי שכמו בכל שנה אפתח ציפיות ואתאכזב.
אז הפעם לא אצפה לכלום.
ציפיות זה לכריות.
אשב בהיכל התרבות, בטקס פתיחת השנה בפעם האחרונה.
כשישאלו "יש פה שמיניסטים?" אני אריע יחד עם השאר. 
כשמורים לשעבר יקבלו את פניי בחיוך ויגידו לי "כמה גדלת" אני אחייך ובראשי אחשוב שאכן השמנתי משמעותית בשנתיים האחרונות.
כאנשים מהשכבה ישאלו אותי בחיוך מאולץ "מה שלומך?" אשקר ואומר שהכל נהדר.
אנסה ליהנות בפעם האחרונה, אנסה לא לחשוב על כל הבגרויות האחרונות שמחכות לי מעבר לפינה.
אנסה לא לחשוב בכלל.
מי יודע, אולי כשמפסיקים להתעסק במחשבות ובכל מה שקורה בפנים, אפשר לשים לב למה שקורה מסביב.
ואולי.. אולי אפילו ליהנות מזה.

לפני כמה ימים רבתי עם ההורים שלי ובהחלטה של רגע ארזתי תיק עם כמה בגדים ומעט כסף, ויצאתי.
בזמן ההליכה, שארכה כארבעים דקות, נתתי להכל לצוף. לתחושות, לכעסים, לדמעות.
הלכתי ברחובות העיר, משתדלת להסתיר את הדמעות, על אף שאנשים לא טרחו להסתכל, ולא ידעתי מה לעשות עם כל מה שהציף אותי.
כשחציתי כבישים, היה בי איזה דחף לעצור באמצע, להניח למכוניות לנהור על פניי.
ידעתי שזה לא פתרון ריאלי.
אבל תחושות הן לא דבר ריאלי.
הגעתי לביתה של סבתי, הוא ריק כמה כמה שבועות. היא כרגע נמצאת בקנדה, עם בתה. הרשיתי לעצמי להעביר שם את הלילה. תכננתי להישאר שם כמה ימים, עד שהמצב יירגע, אבל הבית היה ריק וחנוק.
הלילה היה אחד הלילות הנוראיים ביותר שעברו עליי. המאוורר הפיק קולות של מכונת כתיבה.
תק תק תק תק תק תק תק תק תק
אז נאלצתי להסתדר בלעדיו.
נרדמתי לראשונה באופן מספק בסביבות ארבע וחצי.
ואז התעוררתי כשהציפורן הארוכה שלי נכנסה לי באופן פתאומי לעין.
אני מניחה שרציתי לגרד באזור, כנראה לא במודע, ופתחתי את העין ברפלקס. 
זה מצחיק, כי אחרי שנים של נגינה בגיטרה הרשיתי לעצמי לראשונה לגדל ציפורניים.
והן גרמו רק נזק.
העין שלי כאבה מעט, הייתה קצת אדומה. 
הקשתה עליי להירדם.
בנוסף לתחושת החנק בחדר הלא מאוורר. 
כשחזרתי למחרת בערב, אמא שלי צעקה עליי מהמטבח במשך שעתיים.
סגרתי את דלת חדרי וניסיתי להשלים מעט שעות שינה.
חלמתי שאני חוזרת לבית הספר, מדברת עם מישהי שפעם הייתה יקרה ללבי.
שיוני בלוך היה המורה לספרות.
ואז קמתי בחיוך, והרגשתי קצת יותר נינוחה לקראת השנה החדשה.
אני אמנם לא אפגוש את יוני בלוך, וכבר סיימתי את הבגרות בספרות, אבל אולי דברים מרגשים אחרים יקרו בשנה הזו.
אני רוצה להפסיק לפחד, להפסיק להיות חרדה מכל דבר קטן.
ללמוד להתמודד עם התחושות שלי, עם הפחדים והרצונות.
ובעיקר, להיות שמחה. אפילו רק לרגע.
הרבה זמן שלא הרגשתי שמחה.
מהרגע הראשון שהגחתי לאוויר העולם התחלתי לבכות.


6 תגובות
קרובים רחוקים
30/08/2018 22:26
LonelyGirl
איך זה יתכן,
שהאנשים הכי קרובים
יודעים הכי מעט
על מי שאני בפנים?

ואיך זה יתכן,
שהם כל כך רחוקים
אם אנחנו גרים באותו בית
כבר 17 שנים?

איך זה יתכן,
שהם כל כך אוהבים 
את הצורה הגדולה
בלי הפרטים הקטנים?

ואיך זה יתכן,
שאני משחקת מחבואים
מבלי שידעו
שהם העומדים?

תמונה קשורה

אבל איני יכולה להאשים אותם שהם לא מוצאים דבר שאני מנסה נואשות להסתיר. 

3 תגובות
פואמת ימות השבוע
28/08/2018 23:38
LonelyGirl
שביזות יום ראשון,
אנשים רק רצים מסביב לשעון.
אין תקשורת הומנית מלבד טלפון,
רק חיוך מאולץ שמסתיר דיכאון.

תסכול יום שני,
הסתייגות מתחבאת בתוך קול עוקצני.
עם הזמן אתה מרגיש רק יותר אובדני.
גם לשגרה יש אספקט הרסני.

עייפות יום שלישי,
לומד המון, אך שום דבר שימושי.
כל ציון גורם לך להרגיש יותר טיפשי.
סופר את הימים עד שתהיה שוב חופשי.

אדישות יום רביעי,
רגשות מודחקים בדיר תת קרקעי.
עוטה מסכות כמעט באופן טבעי,
משתוקק רק לחוות איזה אושר רגעי.

שמחת יום חמישי,
חל קצת שיפור במצב הנפשי.
החופש מרגיש כבר יותר מוחשי,
לומד ליהנות מיום קיץ שמשי.

עונג יום שישי,
מתחיל להרגיש כבר יותר אנושי.
אין רעשי רקע מלבד קול חרישי,
של אנחת הקלה וסיפוק מעשי.

מנוחת יום שבת,
לוחש לה בשקט 'כמה טוב שבאת',
ונשכב לאחור כשהמוח מושבת.
משתיק מחשבות כדי לנוח מעט.

6 תגובות
רציתי
28/08/2018 00:44
LonelyGirl
רציתי לומר לך בין השתיקות
שניסיתי יותר אבל אהבתי פחות
ולמרות שהיית לגמרי מספיק
הרגשתי סדוקה מכל הפינות

רציתי לבכות לך בין הסדינים
כי שכבת מולי והיה לי נעים
לדמיין בראשי שלפעמים במקומך
שוכבים לצדי אנשים אחרים

והיית עוטף אותי באלף חיבוקים
מלאים בחלומות שלא יכולת להגשים
ותחושה של הקלה מהרגשה כזו זולה
שהפכה לי את הבטן לשדה של פרפרים

רציתי לנתק לך בין השיחות
כי המילים שלך שרפו אותי כמו להבות
ולמרות שניסית לגרום לי לצחוק
הכרתי מראש את כל הבדיחות

רציתי ללחוש לך בין חלום לחלום
שנהיה לי צפוף וקשה לי לנשום
ולמרות שהצעת לשבור את הקיר
הבעיה מעולם לא הייתה המקום

והיית ממלא אותי באלף נשיקות
שעם הזמן הרגישו יותר כמו מכות
ותחושה של היאבקות ללא יכולת התנתקות
שהגבירה את הדחף רק לשבת ולבכות


7 תגובות
בורחת
26/08/2018 20:07
LonelyGirl
בתקופה האחרונה אני בורחת
נמצאת במנוסה תמידית
מאנשים שקרניים
מרגשות הרסניים
מדמעות שמכתימות את הכרית

בתקופה האחרונה אני בורחת
זה הפך כמעט לעסק יומיומי
מפעולות בלי מטרה
מהתפרקויות מול המראה
ולפעמים אולי גם מעצמי

בתקופה האחרונה אני בורחת
מתחמקת מכל מה שלא צריך
משיחות חולין קצרות
מקריאה בין השורות
ומחכה שיתחלף התאריך

בתקופה האחרונה אני בורחת
והאמת שאני לא יודעת לאן
זו פשוט נהייתה שגרה
של התנתקות בלי בקרה
מכל מה שמושך אותי לכאן

6 תגובות
אחרי שלוש שנים
26/08/2018 03:06
LonelyGirl
את הפוסט האחרון שלי כתבתי לפני יותר משלוש שנים.
שיחה נוסטלגית קטנה עם חבר הובילה אותי לכאן שוב.
שקלתי לפתוח בלוג חדש, לשנות את השם הכל כך קרינג'י שבחרתי בתור ילדה בת 12, אבל אני חושבת שהעבר, מכוער ככל שיהיה, הוא חלק ממני, חלק שלא אוכל להתנער ממנו. 
כשפתחתי את הבלוג אי שם ב-2013 הייתי ילדונת שחיפשה מקום לפרוק, מקום בו לא תרגיש כל כך לבד.
עם השנים התבגרתי, התפתחתי, גיליתי כמה דברים על עצמי.
הפוסט האחרון היה מאוד אופטימי, והאופטימיות הזו בהחלט החזיקה זמן לא מבוטל. 
אני מרגישה מן צורך לגשר על הפער, אז אספר בקצרה את שעבר עליי בשלוש השנים האלה.

הייתה לי בת זוג בפעם הראשונה (וכרגע לצערי גם האחרונה).
זו הייתה חוויה מאוד משונה, בעיקר כי הייתי צריכה לשמור אותה לעצמי.
נפרדנו כי היינו במקומות אחרים, היא הייתה קצת יותר מנוסה, אני הייתי קצת יותר מפוחדת.
לשמור את הסוד הזה מההורים רק הרחיק אותי מהם יותר והרגשתי כמו זרה בבית שלי.
בתחילת כיתה י' יצאתי מהארון בפני קבוצה גדולה מאוד של אנשים, בעיקר בני גילי, וקיבלתי המון תמיכה ואהבה.

בכיתה י"א התחלתי לעשות קצת תאטרון, הופעתי בכמה מקומות בארץ יחד עם קבוצת אנשים מדהימה שתמיד תתפוס חלק מאוד גדול וחם מהלב שלי. 
השנה עצמה הייתה קשה, הרבה בגרויות, תסכול ודמעות. מצאתי את עצמי הרבה פעמים נשברת, שוקלת לכתוב כאן אך לא רוצה לחזור למקום החשוך ההוא של כתיבת פוסטים דיכאוניים, או אובדניים בחלקם. 
הרגשתי מאוד לבד, כי הקשר עם הרבה אנשים שהיו יקרים ללבי נותק. 
הלימודים נהיו קשים, אם כי זה כנראה באשמתי, בחרתי מגמות מדעיות.
תמיד היה בי את הדחף להספיק כמה שיותר, לעשות את הכי טוב שאפשר, כאילו לחפות על העובדה שאני לא חושבת שיש בי הרבה מעבר. כלומר, אם אני לא יפה או מעניינת אז שלפחות אהיה חכמה.
לא שאני חושבת שציונים מעידים על חכמה, אבל כרגע זה כל מה שיש לי.

ההורים מאוד דוחפים אותי ללמוד, שזה משהו שאני אמורה להיות אסירת תודה לגביו, אבל האפקט של זה עליי הוא בדיוק ההפך.
הם כל כך דוחפים עד שהם לא עוצרים לרגע כדי לחשוב אם זה בכלל מה שאני רוצה.
אני חושבת שזה נהיה רצונם יותר ממה שזה רצוני, שהם באיזושהי דרך מנסים לכפר על כך שהם לא הצליחו להגשים את עצמם.
אני מרגישה שזה נכפה עליי, וברגע שכופים עליי דבר מסוים, היצר המרדן שבי רוצה לעשות בדיוק ההפך.
אז כרגע אני נקרעת בין הרצון להגשים את עצמי באספקט של לימודים, לבין הרצון לעסוק באמנות או תאטרון או כל דבר אחר שהנפש שלי חפצה לעסוק בו.

לפני חודשיים אבא שלי חיטט לי במייל. במתכוון או שלא, הוא קרא איזו עבודה באזרחות שעשיתי על הקהילה הגאה.
הוא כנראה פספס את העובדה שזה פרויקט של ביה"ס, כי כל מה שהוא הסיק ממנו היה שאני מאוד מתעניינת בנושא, עד כדי ניתוח שלוש כתבות לציון הזכות הנפגעת ו"ציין, הצג, הסבר".
הוא קרא כתבה אחת על טרנסג'נדרים, אחת על לסביות ואחת על הקהילה באופן כללי, אז הוא לא היה בטוח מה אני בדיוק - אבל עצם העובדה שאני לא "סטרייטית" הטרידה אותו מאוד.
מאוחר יותר באותו הלילה, אמא שלי דפקה על דלת חדרי וביקשה לדבר איתי.
היא אמרה שאבא ראה איזה מייל וכמעט חטף התקף לב.
לכן, קוראים יקרים, אתם יכולים להבין למה עניתי בחיוב כשהיא שאלה אותי בעיניים נפוחות וקול צרוד להפליא "את סטרייטית?"
זה הצחיק אותי משום מה, המילה 'סטרייטית'. היא לא ידעה לאן בדיוק אני משתייכת בקהילה הגאה, אז היא שללה את כל האפשרויות במילה אחת. 
ובכלל, אני לא מתחברת למילה "סטרייט", כאילו שכל מי שלא הטרוסקסואל הוא לא 'ישר', כלומר הוא עקום.
בקיצור, אמרתי לה שאני 'סטרייטית' ושהכל בסדר, שזו הייתה רק עבודה באזרחות.
למחרת בבוקר היא כתבה לי הודעה שהם לא מאמינים שזו הייתה רק עבודה, שאסור לי להסתיר מהם דברים כאלה, שהם צריכים לדעת.
אני, שלילה לפני ההודעה אמי אמרה לי שהם כמעט חטפו התקף לב ולא ישנו כל הלילה, לא רציתי לצאת בהצהרות. לא רציתי להתמודד עם זה באותו הרגע.
כתבתי להם שוב שזו רק עבודה, הפעם בהודעה קצת יותר נוקבת והם לבסוף אמרו "בסדר", אם כי היה ברור לשני הצדדים שהמצב ממש לא בסדר.
באותו היום הייתה לי הופעה של המחזה שהעלינו בתאטרון ופחדתי שזה ישפיע על המשחק שלי.
וזה אכן השפיע, אך לטובה. הצלחתי לתעל את כל הפחד והתסכול אל תוך הדמות ואני חושבת שזו הייתה ההופעה הכי טובה שלי עד כה. 

בימים שאחרי הגילוי, הוריי ואני לא דיברנו. החוסר בתקשורת נבע בעיקר מהצד שלי, עוד הייתי פגועה מהחדירה לפרטיות ומהעובדה שהעניין נפל עליי באופן בפתאומי בלי כל אפשרות להכין את עצמי מנטלית. 
נותרתי משותקת. 
אחרי כמה ימים שבנו לדבר, אבל לא על הפיל שבחדר. דיברנו בעיקר על הלימודים או על מה יש לאכול בצהריים, והנושא כאילו נשכח. עם זאת, בכל פעם שהנושא משודר בטלוויזיה, אני מרגישה מן צורך כזה להיעלם או לברוח לחדר, אבל אני חושבת שעדיף שאלמד להתמודד לפחות עם זה.
אני לא בטוחה מה הם חושבים. יכול להיות שהם עדיין לא מאמינים שזו הייתה רק עבודה אך לא מעוניינים לפתוח את הנושא מחדש. 
או שאולי הם נאחזים בתקווה שזו הייתה רק עבודה.
בכל אופן, הנושא לא מדובר. אבל אני כן מרגישה קצת יותר מוכנה לדבר על זה איתם, אחרי שכבר היה להם זמן לעכל ולשקול את התגובה שלהם. 
אני פשוט לא רוצה את זה כרגע.
אני משכנעת את עצמי שזה לא רלוונטי, כי כרגע אין לי בת זוג, אבל זה תמיד רלוונטי.
אני תמיד רלוונטית.
זה חלק ממני, וזה לא הולך להשתנות.

במעבר חד, עוד שבוע אתחיל את השנה האחרונה שלי בתיכון. 
כיתה י"ב.
כמה חיכיתי שתגיע, כשעוד הייתי בתקופת הבגרויות העמוסה של י"א.
אבל כרגע, כשהיא קרובה מתמיד, אני מאוד חרדה.
אין לי הרבה חברים בבית הספר, רוב החברים שלי כבר סיימו ללמוד או שהם לומדים בבית ספר אחר. 
אני לרוב לבד בשיעורים ובהפסקות.
אסטרונאוטית שכמותי, מרחפת לי במרחבי הדמיון, שקועה בחלומות על האדם שאני רוצה להיות. 
או מציירת בסוף המחברת, לרוב אנשים רנדומליים שצצו בראשי או נופים מרהיבים שאני רוצה לשקוע בהם.
והלימודים כנראה יהיו קשים יותר, הרי הרמה רק עולה.
והלחץ התמידי הזה של תקופת מבחנים שמונע ממני כל השקפה חיובית שאני מנסה לסגל לעצמי. 
ובעיקר מרגישה אבודה.
אבודה ובודדה.

זה היה פוסט די ארוך, אני לא רגילה לכתוב כל כך הרבה בפוסט אחד.
מקווה שאמשיך לכתוב כאן, עם הכינוי המגוחך מגיל 12, ושאולי זה יעזור לי לצלוח את השנה האחרונה. 


8 תגובות
קצת אופטימיות וקיץ בפתח
21/05/2015 16:32
LonelyGirl
אף פעם לא הייתי מאלה שבורחים, הייתי מאלה שמתמודדים עם הכל עד שהכאב מציף אותם קצת יותר מדי והם מתחילים לטבוע בדמעות של עצמם.
לא ברור לי למה תמיד צפיתי מהצד או למה אף פעם לא הייתי במרכז העניינים, עד לא מזמן זה גם לא כל כך שינה לי, היה לי כל כך קל ונוח לאבד את עצמי בכתיבה ולהאשים אנשים על שלא רואים דברים שניסיתי בכל כוחי להסתיר, או שלא מבינים דברים שמעולם לא הסברתי. 
לפני כמה ימים הייתה לי שיחה שהחזירה אותי למציאות, הבהירה לי שאחרי הכל החיים נורא פשוטים ואני זו שמחליטה לסבך אותם בכל רגע נתון.
הגישה שלי השתנתה. אחרי יומיים של עיניים צורבות מדמעות, חרדות נטישה וכתיבה עד הבוקר הבנתי שאני מתעסקת קצת יותר מדי עם הנפש.. למה אני לא יכולה להניח לה לנפשה? (היי, משחק מילים). 
אני אנושית, תמיד כאב ותמיד יכאב לי, שום דבר לא הולך להשתנות. אני אמשיך להיפגע מהאנשים החשובים לי ואמשיך לכתוב עד שהתאריך יתחלף בתקווה שיביא איתו מעט אושר. 
אני אמשיך להאמין בקלישאות כי זה קלישאתי להגיד שקלישאות נכונות.
השיחה הכואבת הזו גרמה לי להבין שזה נורא פשוט, זה או לשבת ולבכות או לקום ולנסות מחדש.
הקשר שלי עם הבן אדם שבזמנו היה הכי חשוב לי נשחק קצת. אכפת לי פחות מה הוא חושב או מה הוא אומר, אולי כי בזמן האחרון הוא פשוט לא אומר (תודה אגב על השיחה הזו, בין הדמעות להאשמות גרמת לי לראות את הצד הקל והיפה של החיים). וככה טוב, ככה זה מרגיש לי נכון. 
כאן מסתיים החלק בחיים שלי שאני משתפת רגשות עם אנשים או נותנת להם להיכנס ללב שלי.
יש הפרדה בין האני הרגישה והכואבת והשמורה לעצמי בלבד לבין האני בחברת אנשים אחרים.
זה נורא פשוט, אני כבר לא דופקת חשבון. כבר לא לוקחת ללב כל מה שאומרים או חושבים עליי. אם אני לא מתאימה להם, הם יכולים לצאת מהמשוואה (תודה על שלא הזמנתם אותי אגב, היה לי נורא נחמד להעביר את החג ביני לבין עצמי).
זה החלק בחיים שלי שמאיה השטחית יוצאת מעט החוצה, המאיה שפחות מתעניינת בעומק. 
פחות פילוסופית, פחות מנסה לאבחן את הרגשות שלה, פחות מנסה למצוא מעבר למשמעות בנויה.
וככה טוב לי, בלי הרבה בעיות. 

אני מחכה לקיץ, מחכה כל כך. 
בע"ה אטוס לראות עולם עם המשפחה האהובה שלי.
יש לי חודש פחות יומיים לרדת קצת הרבה במשקל ולהיכנס לדמות שאני רוצה לחיות בה.
אני לא בחרתי את הגוף שלי, לא בחרתי את המגבלות שלי, אבל אני כן בוחרת איך להמשיך לחיות את החיים שלי איתו, ואני רוצה להפיק ממנו את המיטב. אכפת לי מה אנשים חושבים עליי במידה מינימלית, קצת יותר אכפת לי מה אני חושבת עליי ואיך אני רוצה לחיות את החיים שלי על הצד הטוב ביותר. 
אז בפעם הבאה שאני הולכת למועדון הנוער הסופר מגניב שנפתח בקיץ, אני הולכת אליו בלב שלם ובשתי מידות פחות (שנה שעברה הלכתי רק פעמיים כי הייתי סופר-חננה), ואני הולכת להכיר אנשים ולנצל כל דקה מהחופש הזה. 
כבר ערכתי לי רשימה בראש וברור לי שאני לא הולכת להיצמד אליה, אבל כדי שלא אשכח את עצמי בין כל הבלאגן שמצפה לי נאלצתי לערוך מעט סדר. 
בכל מקרה, האופק מלא בעוד כמה מבחנים שבהם אאלץ את הצד החננה שלי, אבל הצד השני נטול דאגות ולחצים, אני יודעת שמה שצריך לקרות יקרה ומאיה של היום בכלל לא נפגעת ממה שקרה בלג בעומר, היא נורא מפרגנת לאנשים שלא הזמינו אותה ובאמת איחלה להם שלא ישרפו במדורה של עצמם אמן כן יהי רצון מסרו דש לבר כוכבא. 

מי יודע, אולי שנה הבאה תהיה קצת יותר אופטימית מקודמתה. 
מאחלת לכם ולי את כל הטוב שבעולם.


עדכון: עליתי שתי מידות בג'ינס.
4 תגובות
העיקר שכולם כנים.
08/05/2015 22:04
LonelyGirl
בלי שנשים לב, החיים מתקדמים קדימה.
אתה עושה איזה צעד ולפעמים שוכח לשאול אם מובטחת חזרה לאחור, ובזמן שלאף אחד לא אכפת אתה מתכנס בתוך עצמך ונשאר שם לאיזה יום-יומיים, עם כוס תה קר ושמיכת פיקה, כי הגיע הקיץ ותורה של השמש לשוב לשרוף את הפצעים.
הם קוראים אותך כמו ספר פתוח וממהרים לרשום פרשנויות בצידי הדף. אתה מורח עוד שכבה של טיפס ומחכה שהכל יתייבש ויחזור לסדרו.

אנשים שהכרת פעם צצים שוב בין מחשבותיך, ובצירוף מקרים מוחלט מבטם נתפס בשלך בזמן שאתה מתהלך ברחוב שבועיים אחרי. ו"איזה קטע, בדיוק חשבתי עליך. אז מה קורה איתך בחיים?" 
"כבר נשוי פלוס שניים וזה לא משנה את העובדה שאני לא, אני חייב לגרום לך להיראות תקוע."
"אה נחמד, העיקר שאתה מאושר.. למרות שלא באמת אכפת לי מה אתה עושה בשלב זה בחייך, אני רק מנסה להיראות מנומס."
"כן.. מקסים. אז מה, איך אתה? כבר מרגיש נחות על ידי?"
"הכל חראגיל (כרגיל), אתה יודע. הייתי שמח לבזבז את זמני על יצור חסר טקט כמוך אבל אני חייב לזוז."
"מצער ביותר. לא נורא, נדבר בהזדמנות. הייתי מאחל לך יום טוב, אבל לא כל כך אכפת לי ממך."
"הדדי, תודה."
אחי, נשברה לך המסכה. אבל העיקר שכולם כנים.

2 תגובות
אמבטיה וכדורים
27/04/2015 21:35
LonelyGirl
עזוב אותי.
תן לי מנוחה.
אני לא רוצה להיות פה, לא עוד.
נמאס להעמיד פנים שהכל בסדר.
הכל מחורבן.
הכל דפוק.
אני דפוקה.
אני לא רוצה להיות פה.
רוצה שקט.. רק שקט.
אני, מים, אמבטיה וכדורים.
התאבדות.
משהו שחשבתי עליו קצת יותר ברצינות.
עלתה במוחי כבר אינספור פעמים.
תמיד מחיתי, הדחקתי.
אסור.
אבל עכשיו, כשהגעתי לקצת הבנות עם עצמי..
התחלתי לשקול את זה. בכובד ראש.
וזה כבד. כבד מאוד.
כל כך כבד עד שאני כבר לא יכולה להכיל בתוכי.
ואין מי שיודע. אין מי שקורא.
זה מעיק.. כל כך מעיק.
בימים האחרונים זה חדר לאט אל תוך ראשי, השתיל שם מחשבות.
הראש שלי מוצף בקולות שצועקים לי שאני לא מספיקה.
לאף אחד.
בעיקר לא לעצמי.
ולאט לאט אני מקשיבה להם, מקבלת.
הוא כל כך עמוס, הראש שלי.. כאילו הטבעתי אותו עמוק במים.
הנפש בשפל אך הראש בגאות.
ולאט לאט אני טובעת.
בתוך עצמי.
אני רק רוצה להשתיק אותן.. רק רוצה להשתיק.
לא להאמין, לא להקשיב.
"שמנה."
"מכוערת."
"אף אחד לא אוהב אותך."
"תתאבדי."
"תמותי כבר.. פשוט תמותי."
"די כבר, די, די, די, די!!!!!"
די.

הכל בסדר, גמור.

7 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 7 הבא »